ההקדמה לספר

כשהייתי בן שש עברתי בדיקת ראייה שגרתית אצל אופטומטריסט, והתגלה אצלי ליקוי בראיית צבעים אדום-ירוק. שמחתי שיש לי משהו מיוחד שאין לאף אחד אחר. עם הזמן נעלמה לי ה"מיוחדות" – גיליתי שאני לא לבד – הכרתי עוד ועוד אנשים שמתקשים לזהות חיפושית "פרת משה רבנו" על עלים ירוקים.
אפרופו עלים, גדלתי בבית עם גינה גדולה. יום אחד ביקש ממני אבי שאלך לגינה לשלוף סרט סימון שהסתבך באחד השיחים. הסתכלתי בצמח, אבל לא ראיתי כלום. חזרתי ושא לתי לאיזה שיח הוא מתכוון, והוא הצביע על השיח שאליו ניגשתי קודם. התעקשתי שאין שם כלום. אבי התרגז ויצא החוצה להראות לי בדיוק למה התכוון. עמדנו שנינו מעל השיח, ואבי אמר: "מה, אתה לא רואה? כל השיח מלא בסרט אדום!" כעבור כמה שניות התפקענו מצחוק. רק אחרי שאבי שלף את הסרט, ראיתי שבאמת היה שם משהו.
בגיל 15 הבנתי שעיוורון הצבעים יכול להגביל אותי, כשרציתי להירשם לתיכון לאמנויות, אך נכשלתי במבחן הצבע. כך גם לא התקבלתי בצבא לקורס טיס ולקורס חובלים ובסוף שֵׁרַתִּי בחיל השריון, שבו רואים רק חול וחול בצבע חום- צהוב. תמיד עסקתי בצילום ובעיצוב, למרות עיוורון הצבעים ואולי "דווקא" בגללו. למדתי עיצוב תיאטרון (תאורה, תלבושות תפאורה) בחוג לאמנויות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב תוך מאמץ גדול להסתיר את עיוורון הצבעים שלי. היום אני יודע להבחין בכמה צבעים שלא הכרתי קודם, למשל סגול, טורקיז ובוֹרדו.
יש אומרים שזו חוצפה להיות מעצב גרפי בעל ליקוי בראיית צבעים, אבל אולי זה מה שצריך כדי להצליח בחיים – חוצפה, אומץ ואמונה בעצמך. עם זאת, אני תמיד דואג להראות את העיצובים שלי לאנשים שאינם עיוורי צבעים כדי לבדוק שלא עשיתי טעויות חמורות, כמו לכתוב את המילה כחול בצבע סגול (מקרה שקרה).
למדתי לקבל את עיוורון הצבעים בהומור – לראות בו בלבול נחמד ותו לא.
אפשר לחיות חיים ססגוניים למרות עיוורון הצבעים ולהתגבר על המכשולים שהוא עשוי להציב.